רתמים ממוקמת בסמוך לצירי אורך ורוחב ראשיים בנגב, שבעבר היוו את דרכי המסחר הראשיות בין היבשות השונות. בין אפריקה וערב אל אירופה. דרך הבשמים הידועה שתחילתה בקצה הדרומי של ערב הסעודית עברה דרך פטרה, ירדה לערבה ומשם טיפסה להר הנגב. בסמוך אלינו המשיכה דרך חלוצה והלאה לחופי עזה. משם דרכם של הבשמים והתבלינים היקרים היתה קצרה באוניות אל מרכז האימפריה הרומית ואל אירופה כולה. דרך חשובה נוספת שהצטלבה עם הקודמת היא "דרך שור" שהובילה ממצרים דרך ניצנה-חלוצה-באר שבע ומשם דרך חברון לירושלים. בדרך שור מצא המלאך את הגר המשולחת ליד עין המים.
כך, שלא פלא שישנם בשטח שרידי חקלאות שהיתה מפותחת מאוד בעבר ושרידי ערים עתיקות.
כיום מקובל שרוב ערי הנבטים בנגב פרחו דווקא בתקופה הרומית-ביזנטית (לאחר שקיעת הממלכה הנבטית).
הפעם, פה קרוב, במרחק 3.5 ק"מ בקו אוירי - שוכנת לה מערה.
אך זו, מערה שונה ומיוחדת.
המערה נקראת בשם מערת האורווה וכבר ניתן ללמוד שלא למגורים היא התייחדה אלא לגידול סוסים.
תסלח לי ידידתנו הסמוראית. בחיי שלא התכוונתי לדגמן אותה.
כמעט בכל איזכורי המערה (ואין הרבה, תודה לעמנואל רוטשילד על מקור נוסף) מופיע שהיא קשה לאיתור. המבנה הטופוגרפי של השטח שאינו מהקלים לניווט, מחפורות צבא באזור שמגיעות ממש צמוד למערה עצמה ומיקומה הטופוגרפי על צלע גבעה טבעית, מקשים על איתורה. המבנה הייחודי שלה, מסדרון שנחצב בשולי הגבעה אל בטן הקרטון, מעלים את הפתח אם אינך עומד ממש מולה.
מה שמרתק בסיפור המערה הוא שהיא לא הייתה ידועה עד לאחר מלחמת המפרץ בשנת 91'.
מה קרה אז?
משפחות הבדואים בסביבה השתמשו במערות ובורות מים שונים במרחב כחדרים אטומים. פתחם נחסם ביריעות ניילון וכך גם תושבי הפזורה הרגישו בטוחים. לכמה משפחות בדואים מאזור רביבים-רתמים לא הייתה מערה זמינה ולהם, שדבר המערה היה ידוע, היתה אפשרות לחשוף אותה מחדש. המערה הייתה חסומה לחלוטין בחולות נודדים שנשפכו פנימה וחסמו את הפתח. לאחר ניקוי היא היתה שמישה כחדר אטום.
ניתן לראות כי בשתי התמונות האחרונות פתח המערה כמעט וחסום בחול, צריך לכרוע על 4 כדי להכנס. בתמונה מעל רואים את שפוכת החול מפתח המערה פנימה (משמאל). חבר שהיה במערה לפני כשנה סיפר שנכנס אליה בקומה זקופה, כזו שגם סוס יכול להכנס בהליכה ...
המערה בנויה משני אגפים נפרדים והכניסה היא משני פתחים שונים. הפתח השמאלי הוא לאורווה עצמה, בה ישנו חלל גדול המחולק ע"י קיר תמך לשני חדרים. חדר כניסה שהוא גדול יותר (6X6) ובו שוקת חצובה, משמאל, חצובים בקיר התמך פתח כניסה ו-4 חלונות שבסיסם עמוק ומשמש כאבוס. בכל דופן חלון ישנו חור חצוב בסלע לקשירת הסוסים.
חלון אבוס. אפשר להבחין בחור חצוב במשקוף השמאלי לקשירת הסוס.
המערה בפתח השני (הימני) שימשה כנראה למגורי הצוות המטפל או כמחסן המזון של האורווה.
מערות אורווה כאלו ידועות מרחבי הארץ מהתקופה הרומית-ביזנטית, בנגב ישנן מערות אורווה חצובות בעבדת ואורוות בנויות שלא במערות בשבטה, רחובות בנגב ועוד. מעניין שבשפלת יהודה בחרבת בית לויה נמצאה מערת אורווה דומה מאוד לזו שלנו פה (למעט אלמנטים נוספים כמו בור איגום לשתן שלא ראיתי פה, אולי קבור בחול ).
אחת ההשערות היא שהמערה ושאר האורוות באזור שימשו לגידול והשבחת הסוס הערבי ע"י הנבטים.
כ-200 מטרים מערבית למערה ישנו בור מים מעניין (ועמוק!) עם חדר צדדי באמצע גובה הבור בקצה הפיר.
ניתן להגיע למערה ברגל דרך נחל הבשור בדרך של כ 5.5-6 ק"מ (כיוון אחד) או לחלופין ברכב 4X4, טרקטורון או אפילו אופניים דרך כביש הגישה לביר הדאג' ובפנייה האחרונה לפני ביה"ס האזורי (אם מישהו חיפש בי"ס קרוב לילדים...) להמשיך ישר לכיוון הנחל (היכן שסימנתי בטרקטורון ירוק) ולא לפנות שמאלה-דרום מזרח. מנק' זו הדרך כבר לא עבירה לכל רכב אז לשים לב. המערה נמצאת כק"מ בתוך שטח אש וצריך גם לקחת בחשבון (איני יודע אם יורים שם כי זה מול ביר הדאג' אך עדיין...).
מקורות:
רמת הנגב, סקר נוף ומסלולי טיול. אמנון ליבנה.
"מתקני האורוות בארץ-ישראל בתקופה הרומית והביזנטית", יגאל טפר, בתוך "הכפר הקדום בארץ ישראל" בעריכת שמעון דר וזאב ספראי.
עוד מידע על מערות אורווה בשפלת יהודה בפורום טיולים באג'נדה,נענע.
